מכתביו של הרב שלמה שטנצל זצל
ושני אלפים תורה, רש"י
וקע"ב קודם השלמת ד' אלפים נחרב הבית, ולסוף קב"ע נשלמו ב" אלפים
תורה, ולא שתכלה תורה אחר שני אלפים. אולי יש כאן רמז לאין לנו שיור אלא התורה
הזאת במקום בית המקדש, במה שצוינו "קבע עיתים לתורה".
צז: ר"שי בשביל עוונותינו שרבו
לא בא משיח לסוף ד' אלפים שעדיין הוא מעוכב לבוא, ע"כ. משמע שהמשיח מצידו
מוכן כל רגע לבוא, לא הוא מעכב, אלא הוא מעוכב.
אמר ר' יונתן תיפח עצמן של מחשבי
קיצין שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא, אלא חכה לו שנאמר אם
יתמהמה חכה לו, שמא תאמר אנו אנו מחכין והוא אינו מחכה ת"ל לכן – יחכה
ה" לחנוכם וכו' וכי מאחר שמידת הדין מעכבת אנו למה מחכין – לקבל שכר שנאמר
אשרי כל חוכי לו
רש"י יחכה ה'. הוא עצמו מחכה
ומתאוה שיבוא משיח.
לא פחות עלמא מל"ו צדיקי דמקבלי
פני שכינה שכל דורא שנאמר אשרי כל חוכי לו – לו בגימטריה ל"ו הוו, נקודתם
הפנימית של לו צדיקים הוא החיכוי לו – להשי"ת, וכנראה גם למשיח כיון שהמאמר
הושתל על נושא המשיח.
רש"י באספקלריה – המאירה בחוזק
נוגהו של הקב"ה אין מסתכלין אלא ל"ו אבל בקלישות הנוגה לצדדין – מרחוק מסתכלין
כתות הרבה, ע"כ. נראה שהל"ו צדיקים דבוקים כל הזמן בעצמו של הקב"ה,
מבלי היפרד, ואילו השאר מסתכלין על הצדדין כלומר גם על נקודה שניה שנראת, ממילא
באותם זמן אינם רואים את המקור ללא הפוגה.
אם שנים אני ובני מהם, ע"כ. ולמה
רשב"י לא הוסיף ואם אחד אני הוא. הואיל ובן עליה ללא חבר לא יתכן, צריכים
לפחות להיות שנים ואז נעים בני עליה.
צח: זכו – עם ענני שמיא כבר אינש אתא –
במהירות, וכתיב עני רוכב על חמור – רש"י כעני הבא על חמורו בעצלות, הגאולה
וביאת המשיח תהיה כראי וכפי הקצב למטה, זכו, כלומר במצב רוחני אדם מהיר, גם הגאולה
תהיה מהירה, לא זכו – מצב חומרי ואיטי, גם גאולתו תהיה חומרית ובעצלות.
רש"י בפיתחא לא בפתח העיר ממש
אלא גן עדן הוא כנגד כל העולם וכו' משיח שרוי, ע"כ. עיני משיח על העולם כולו
לראות מצבו ודרגתו אולם הוא משקיץ ממקום השער הוא גן עדן על העולם כולו, אולו
"שער" לשון התחלה, עיני משיח רואות והוא קשוב לנקודת ההתחלה של העולם
מתי ההתחלה תהיה זכה נקיה וטהורה. ואולי זה הכוונה לאימת אתי מר א"ל משיח
היום ,ופירש אליהו הנביא הכוונה היום אם בקולו של הקב"ה תשמעו, דהיינו לפי
ההווה בלבד תבוא הגאולה.
צח: פמליא של מעלה ופמליא של מטה –
פרש"י – מלאכים וישראל.
משל לתרנגול ועטלף, פרש" שאורה
שלי הוא – שיש לי עיניים לראות ונמצאתי נהנית בה כך ישראל מצפין לגאולה שוים ה'
יהיה להם אור, אבל עובדי כוכבים למה מקוים אותו הרי הוא להם חושך ולא אור.
ע"כ. הגוי חושב שאם יזכה וימצא אז גם הוא יזכה למשיח. וזהו טעות, כי ליהודי
עיניים של תורה יראת שמים ובאור תורה שבעיניו בו יראה בקצבו זה יתענג. ואילו אצל
הגוי, הכל סותר את קצב חייו, והכל יתנגש עימו, ולכן כתב רש"י הוא להם חושך
ולא אור.
צט. אבימי בביה דרבי אבהו: ימות המשיח
לישראל שבעת אלפים שנה, ע"כ. אולי דהואיל ואחד מי"ג עיקרים הוא האמונה
במשיח, ולא יתכן שהעולם יתקיים פרק זמן בלי אחד העיקרים, וכנראה גם האלף ה – 7 הוא
בכלל העולם הזה, אולם צריך להבין דבמסכת ברכות פרק ט מובא בלעולם ירוץ לקראת
המלכים, ואם יזכה יבחין, פרש"י שם אם יזכה לעולם הבא ויראה בכבד מלך המשיח,
הרי שגם לעתיד לבוא תהיה מלכות עם כבוד למלך המשיח, וצריך להבין מה תפקידו לעתיד
לבוא, וכן מדוע מובא ז' אלפים, בזמן שגם לעתיד לבוא ימלוך בכבוד מלך המשיח.
אבל לעולם הבא עין לא ראתה א' זולתך,
ע"כ, שאף שנתנבאו לעולה"ב ואףש חז"ל אמרו דברים על העולם הבא, הכל
הוא בלא שעיני החוש הרוחני יכולים להגיע לשם כי אז אולי יהיו חושים אחרים לאדם,
כשם שאף בגלגל חמה לעתיד לבוא יתחדשו מאורות בלשון ר"שי קא. בד"ה שגלגל –
יעשה למחכה, צריך לחכות, החושים לא יוכלו להגיע לסופו, דאין לו סוף כמש"כ רש"י
לעיל צז ע"ב מה תהום אין לו קץ וסוף כך אין אדם יכול לעמוד על סוף פסוק זה, יתמהמהה חכה לו דאין לו סוף, ע"כ
דבאין סוף אין תפיסה כלל לאדם בעולם הזה.
אמר ר' יוחנן כל הנביאים כולן לא
התנבאו אלא למשיא בתו לת"ח וכו' אבל ת"ח עצמן עין לא ראתה א' זולתך,
ע"כ. כנראה שתורתו שבעצמות ת"ח תנועתו הרוחנית וכיוונו זה עצמו גן עדן,
יתכן והת"ח עצמו אינו יודע דרגתו והמקום דבקותו, אך שם במקום העדן רצונו ולכן
כשם שעין לא ראתה את העדן כך לא רואים את עצמות הת"ח ומקום דבקותו.
ר"ל אמר זה עדן – לא ראתה עין
מעולם, ע"כ אולי עדן מורכב משני חלקים
עד וכן ן' דהיינו עד ה' א', וכן ן' שערי חכמה, לשן העין לא מגיעה.
דברי יהושע בן קורחה אומר כל הלומד
תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר ע"כ, אולי לכן הפוך בה
והפוך בה דכולה בה, רק בהיפכה השניה חש ב"כל" דכולה בה, ואולי
דהקב"ה בעצמו חזר ד' פעמים לפני שמסרה למרע"ה, זוהי צורת התורה במקור
ר' יהושע אומר כל הלומד תורה ומשכחה
דומה לאשה שיודת וקוברת, ע"כ. אולי כמו אשה הנותנת עיניה על ילדיה כל שעה, כל
צריך לתת עיניו על לימודו ולא לשכחו.
צט: רבי עקיבא אומר בכל יום זמר בכל
יום זמר, רש"י היה מסדר לימודך אע"פ שסדור בפיך כזמר והוא יגרום לך שתהא
לעולם הבא בשמחה ובשירים, ע"כ.
הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו
במקום אחר, ע"כ. רש"י כי אכף עליו פיהו – 1) משים דבריו בפיו תמיד כאוכף
שעל החמור. 2) זמר כלומר שעוסק בשירים ובשמירות תדיר תדיר נעשה זמר כך החוזר
על התורה נעשה לו סדורה בפיו.
תורה עומלת עליו רש"י שמחזרת
עליו ומברקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה מפני שאכף וכפף פיהו על דברי
תורה.
דרפקי – רש"י כל הגופין לעמל
נברא.
נואף אשה חסר לב אמר ריש לקיש זה
הלומד תורה לפרקים – רשי ואינו לומד תדיר כמי שאין לו אשה ובועל פעמים זו ופעמים
זו.
תמנע היתה פילגש, מוטב שאהיה שפחה
לאומה זו, רש"י לבני אברהם יצחק ויעקב שהן יראי שמים – ע"כ, כיון
שריחקוה, הרי שכל כחות נפשה החיוביים פעלו הפוך, ולכן יצא ממנה עמלק המצער את
ישראל.
אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו
תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר את הנפש אשר עשו בחרן, ר"א אומר כאילו
עשאו לדברי תורה וכו' רבא אמר כאילו עשה לעצמו שנאמר ועשיתם אותם אל תקרי אותם אלא
אתם, ע"כ לכאורה היה צריך להתחיל מרבא כאילו עשה לעצמו, ואולי, אפשר להתחיל
גם עם בן חבירו ועי"ז בונה את עצמו, ומ"ש כאילו עשה לדברי תורה, כי
התורה רוחנית, ומחיים את הד"ת בעשייתם אז הם יורדים לעולמנו.
אפיקורוס כגון מאן אמר ר' יוסף כגון
הניד אמרי מאי אהנו לן רבן לדידהו קרו לדידה תנו וכו' דכתיב אם לא בריתי יומם
ולילה חוקות שמים ואר לא שמתי, ע"כ אמר רבי נחמן בר יצחק מהכא נמי ש"מ
שנאמר ונשאתי לכל המקום בעבורם, ע"כ הרי שתלמיד חכם צריך לחשוב על הועלם
לתקנו להנהותו וללמד עליו זכות.
ק: כשם שנותן הקב"ה כח ברשעים
לקבל פורענותם כך נותן הקב"ה כח בצדיקים לקבל טובתן.
צט: אמר רב נחמן בר יצחק מהכא נמי
ש"מ שנאמר ונשאתי לכל המקום בעבורם, רש"י: שהצדיקים מהנין לאחרים,
ע"כ. שהיה קשה לו דהיר ב"עבורם" שביקש אברהם אבינו לאו בתלמידי
חכמים, שאז לא היתה תורה, לכן כ' רש"י "הצדיקין" דאף לצדיקים כח
להחזיק העולם כדכתיב וצדיק באמונתו יחיה.
ק: רש"י דג' ארובות יש בדלת,
ע"כ. כלומר משמע שמידה טובה גדולה רק פי ארבע ממידת פורענות, ואילו למדנו שהיא
גדולה פי חמש מאות פעם, וכנראה שיש לומר דהפסוק אומר ודלתי שמים פתח, לשון רבים,
כלומר היחס דלתות נגד ארובות יהיה פי חמש מאות.
רב יוסף אמר בספר בן סיר אנמי אבור
למיקרי, רש"י: שיש בו דברי הבאי ובא עליהם ליד ביטול תורה, ע"כ, נראה,
דהא דרבי עקיבא האומר אף הקורא בספרים החיצונים, פירושו מצד ביטול תורה, ולא מצד
דעות כפירה שבו, וכל הסוגיה הולכת בכיוון זה, כמו 1) מנע רבים מתוך ביתך,
רש"י – שאין לך עסק עימהם מנעם מתוך ביתך (כלומר ביטול זמן). 2) אפילו אותם
שיש לך עסק לא תביאם תדיר לביתך אלא דבר עמהם מבחוץ. 3) לא להשחית עור דגים,
וכדכתיב לא תשחית את עצה. 4) לא תכניס דאגה בליבך שגבורי הגיבורים הדאגה הרגה
אותם, ושלמה אמר דאגה בלב איש ישיחנה ר' אמי ור' אסי חד אמי שיחנה מדעתו וחד אמר
ישחנה לאחרים, ע"כ כלומר אין לבטל זמן, אבל ביטול ע"י שיחת הדאגה
המשחררת מהלחץ מהלב מותרת משום ביטול תורה, תועלת כזו מותרת. 5) אל תצר צרת מחר כי
לא תלד מה ילד יום שמא למחר איננו ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו רש"י ודואג
על חינם מיום המחרת שלא תבוא עליו צרה. 6) אמר רב יהושע בן לוי כל ימי עני רעם זה
שדעתו קצרה: רש"י משים ללבו כל דאגות חברו ודואג על כל שעתיד לבוא עליו, וטוב
לב משתה תמיד, רש"י: ואינו משים ללבו דאגה כל כך ל"א רגזן, ע"כ.
הרי שעיקר ענין איסור ספרים חיצוניים למנוע טרדות הלב, ביטול זמן, הפסדים, אלא
להשקיע הלב והמוח בתורה מתוך מנוחת הנפש.
קא. ולוחשין על נחשים ועקרבים בשבת,
רש"י: בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה, ע"כ משמע כי אין איסור צידה
בקול.
ק: צדוקים, רש"י שכופרים בא-ל
חי, ע"כ, נראה שהם מאמינים בהשי"ת, רק לא מאמינים בהנהגה ובחיות
שהקב"ה מחייה מנהיג ומשגיח בכל הווה, בבחינת ו"חי גואלי".
דאגה בלב איש ישיחנה חד אמר ישיחנה
מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים, ע"כ, יתכן ואינם חלוקים, לחד יזהר מלדאוג בטרם
כניסתו ללב, ולאידך אם נכנס אפשר להוציאו מהלב ע"י שישיחנה לאחרים, ואז ההרגש
שהיה לו פג ע"י הדיבור החיצוני.
כל ימי עני רעים, הגמרא מונה את הנושאים הבאים: 1) דירה. 2) נושא לימודו. 3)
אשה. 4) אינסטינג 5) אופי (רחמני – אכזרי). 6) דעת (דעתו קצרה – רחבה). נראה דהסוגיה
אומרת כי אחד מששת הדברים יכולה להשתלט על הרגשת הלב לחוש כעני וכימים רעים, או
במצב רוח של טוב משתה תמיד. על חלק הוא יכול לשלוט, ועל חלק דברים שבאופי קשה
להשתחרר, כך שיכול אדם להתרכז בנושא אחד מתוך השישה הניתנת לשליטתו כדי לשנות את
מצבו הכללי, ואף אם הכל אינו בידו, ינקוט בשישי שלא ישים דאגות חברו ושל עצמו
בליבו ואל ידאג על העתיד, לשמור על ליבו שיחשוב רק בטוב ולא בשלילה, כי טוב הלב –
הוא העיקר, או יעסוק בלימוד הנוח למצבו פעמים משנה הנוחה ללמוד וכשמצבו מצריך,
להיות שקוע בתלמדו בסוגיות קשות המשכיחות צרותיו.
